רִבִּי חִייָה רוֹבָא וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בְּרִבִּי. חַד אָמַר הַגּוֹי צָרִיךְ הָכֵן. וְחָרָנָה אָמַר. אֵין הַגּוֹי צָרִיךְ הָכֵן. וְלָא יָדְעִינָן מָאן אָמַר דָּא וּמָאן אָמַר דָּא. מִן מַה דְרַב מְעַנֵי מֵיתֵי קוֹמֵי רִבִּי חִייָה רוֹבָא וְהוּא אֲמַר לֵיהּ. הָן הֲוִיתָא. וְהוּא אֲמַר לֵיהּ. שְׁייָֽרְתָה הֲווָת עָֽבְדָא וָהֲוִינָא אֲכִיל מִינָּהּ תְּאֵינִין. הֲוֵי דּוּ אֲמַר. אֵין הַגּוֹי צָרִיךְ הָכֵן.
Pnei Moshe (non traduit)
דרב מיעני נתאחר לבא לפני ר''ח רבה דודו בי''ט ושאל לו היכן הייתה וא''ל שיירתא הוה עברה. כצ''ל וכך היא בביצה שם והייתי אוכל מינה תאנים שהביאו:
הוי הוא. ר' חייא הוא דאמר שאין העכו''ם צריך הכן שהרי קיבל דבריו ממנו ולא א''ל היאך אכלת התאנים שלהן שמא נלקטו היום:
ר' חייה רבה ור''ש ברבי. פליגי בדבר הבא ביד העכו''ם אם שייך בו הכנה או לא דחד אמר העכו''ם צריך הכן כלומר אף מה שבידי העכו''ם צריך הכנה מבעוד יום ואידך אמר לא צריך הכן ורישא דמתני' דהתם במצודות של ישראל מיירי להאי מ''ד דאלו ביד העכו''ם אין אסור משום הכנה:
ולא ידעין וכו'. ופשיט לה מן האי עובדא:
רִבִּי חִייָא בְשֵׁם רִבִּי אַתְקִין לְהַל. 12b סָֽבְרִין מֵימַר. מוּתָּרִין לְמָחָר. רִבִּי חִזְקִיָּה וְרִבִּי עוּזִּיאֵל בְּרֵיהּ דְּרִבִּי חוֹנִייָה דְּבָרַת חַווְרָן. מוּתָּרִין מַמָּשׁ. סָֽבְרִין מֵימַר. סְפֵיקוֹ הִתִּירוֹ. רִבִּי חֲנַנְיָה וְרִבִּי יוֹנָתָן תְּרֵיהוֹן אָֽמְרִין. סְפֵק הָכֵן אָסוּר. וְרִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. סְפֵק הָכֵן מוּתָּר.
Pnei Moshe (non traduit)
ר' חייא בשם רבי אתקין להלכה. האי סוגיא גרסי' לה לקמן בריש פ''ג דביצה והתם הוא דשייכא ואיידי דאיירי במצודות מייתי לה נמי הכא דתנינן שם מצודות חיה ועופות ודגים שעשאן מעי''ט לא יטול מהן בי''ט אא''כ ידוע שניצודו מבע''י ועלה קאמר דר' חייא התקין כך להלכה בשם רבי דספק מוכן אסור לאכלו בי''ט ולא כר''ג דפליג התם:
סברין מימר מותרין למחר. אדר''ג דהתם קאי דקתני במתני' שם מעשה בעכו''ם אחד שהביא דגים לר''ג ואמר מותרין הן אלא שאין רצוני לקבל הימנו ופליגי אליבא דר''ג בפירושא דמותרין הן דקאמר דגריס התם ר' זעירא בשם רב סברין מימר מותרין למחר קאמר דאינהו מפרשי דר''ג לא פליג את''ק ומותרין למחר למוצאי י''ט בכדי שיעשו קמ''ל דאלו ביום טוב מודה דאסור משום ספק מוכן:
ר' חזקיה וכו' מותרין ממש. קאמר אף בי''ט דסברין מימר לר''ג דספיקן התירו ס''ל ופליג את''ק וכן פליגי ר' חנינא וכו' עם ר' יוחנן אליבא דר''ג דמר ס''ל דספק הכן אסור ס''ל לר''ג ומותרין למחר קאמר ור' יוחנן קאמר דר''ג ספק הכן מותר סבירא ליה ומותרין ממש קאמר:
חַד תַּלְמִיד מִן סִימַאי אֲזַל לְאנטויריס וְאַייְתוֹן לֵיהּ דַּרְמַסקִינָא וַאֲכַל. חַד תַּלְמִיד מִן דּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אֲזַל לְתַמָּן וְאַייְתֵי לֵיהּ דַּרְמַסקִינָא וְלָא אֲכַל. וַאֲתַא וָמַר קוֹמֵי רַבֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ. דּוּ נְהִיג כְּשִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי סִימַאי. דְּרִבִּי סִימַאי אֲמַר. אֵין הַגּוֹי צָרִיךְ הָכֵן. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. דַּמְדַּמְנִיּוֹת שֶׁבַּכֶּרֶם הֲרֵי אֵילּוּ אֲסוּרוֹת. רַב הוּנָא בְשֵׁם רַב. שֵׁצִים שֶׁבְּכֵפִים הֲרֵי אֵילּוֹ מוּתָּרִין.
Pnei Moshe (non traduit)
שיצים שבכפים. שיצים הן סופי תמרים שנמצאו בכף הדקל הרי אלו מותרין שדרכן ליפול מעצמן ולא חיישינן מידי:
דמדניות שבכרם. ענבים שנשארו קשים נקראין כן ומניחין אותן לימות החורף ואם הובאו בשבת או בי''ט הרי אלו אסורות שאין דרכן ליפול מעצמן וחיישינן שמא נלקטו היום:
אזל לאנטוירס. מקום של נכרים והיו שם בי''ט ואייתו ליה דורמסקין פרוני''ט בלע''ז ואכל וחד תלמיד דריב''ל אזל לתמן ולא אכל מהן ואתא ואמר קמיה רביה והגיד לו שזה התלמיד דר' סימאי אכל שם מהן וא''ל ריב''ל שבקיה דהוא נהג בשיטתיה דר' סימאי רביה דקסבר אין מה שביד העכו''ם צריך הכן:
משנה: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אֵין מוֹכְרִין לַנָּכְרִי וְאֵין טוֹעֲנִין עִמּוֹ וְאֵין מַגְבִּיהִין עָלָיו אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לְמָקוֹם קָרוֹב. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין:
Pnei Moshe (non traduit)
וב''ה מתירין. ודוקא שיצא מפתח ביתו של הישראל קודם לחשיכה לפי שכל זמן שהוא בביתו אינו ידוע אימתי נתן לו וכשיוצא מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו יראה כמי שמכרו לו בשבת:
אלא כדי שיגיע למקום קרוב. כלומר שיהא המקום שרוצה להוליכו קרוב שיוליכנו שם מבעוד יום:
מתני' אין מוכרין. חפץ לעכו''ם וכן לא ישאילנו ולא יתן לו במתנה ואין טוענין עמו על החמור ואין מגביהין עליו את המשאוי משום דמיחזי כמסייעו להוליך בשבת ואפילו בדבר דלא שייך בו משום שביתת כלים ומשום דמיחזי כשליחו ושליחותיה קעביד:
הלכה: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים. מוֹכְרִין לַנָּכְרִי כול'. אֵי זֶהוּ מָקוֹם קָרוֹב. ייָבֹא כַּיי דָמַר שְׁמוּאֵל. כְּגוֹן מֵחוּטְרָא לְנָהָרדֵּעָא. אוֹף הָכָא כֵן. אִית דְּבָעֵי מֵימַר. עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְבֵיתוֹ. וְאִית דְּבָעֵי מֵימַר. עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְעִירוֹ. רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר. כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא מִמְקוֹם הַפֶּתַח וִיקַדֵּשׁ עָלָיו הַיּוֹם. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. זוֹ דִּבְרֵי רִבִּי יוֹסֵי. וְרִבִּי עֲקִיבָה בָא לְהַכְרִיעַ עַל דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל. אֵין נוֹתְנִין לְגוֹי עַל מְנָת לַצֵּאת. נָטַל וְיָצָא אֵין אַתְּ זָקוּק לוֹ. אֵין נוֹתְנִין לְכֶלֶב עַל מְנָת לַצֵּאת. נָטַל וְיָצָא אֵין אַתְּ זָקוּק לוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
אין נותנין לעכו''ם על מנת לצאת. במזונות מיירי והכי תנינן בברייתא בהדיא דאין נותנין מזונות לעכו''ם בשבת על מנת שיוציא אותם מחצירו של ישראל וכן לכלב ואם נטלן ויצא אין זקוק לו:
כדי שיצא מפתח ביתו. של הישראל ויקדש עליו היום כלומר שיצא קודם שחשיכה ויקדש היום. ומפרש ר' יוחנן וקאמר זו דברי ר' יוסי בברייתא אליבא דרבי עקיבא וקמ''ל דר''ע לא בא לחלוק על דברי בית הלל במתני' אלא דקאמר להכריע על דברי ב''ה ולפרש אותם כלומר הא דב''ה מתירין דוקא בכדי שיצא העכו''ם מפתח ביתו של ישראל קודם שקידש היום וכדפרישי' במתני':
אית דבעי מימר. על דברי בית שמאי דמתני' קאי דפליגי אליבייהו איכא דאמרי עד כדי שיגיע העכו''ם לביתו מבעוד יום ואיכא דאמרי עד שהוא מגיע לעירו מפני שיכול הוא להניחו שם:
גמ' איזהו מקום קרוב. דודאי לא נתנו בית שמאי דבריהן לשיעורין דלפעמים ביתו של עכו''ם קרוב ביותר ולפעמים אינו קרוב כל כך וקאמר דיבוא זה כהאי דאמר שמואל בפ' שואל על הא דתנינן עכו''ם שהביא חלילין בשבת לא יספיד בהן ישראל אא''כ באו ממקום קרוב וכגון ממקום הנקרא חוטרא לנהרדעא ואוף הכא כן:
תַּנֵּי. אוּמָנִין גּוֹיִם שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין עִם יִשְׂרָאֵל. בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל אָסוּר וּבְתוֹךְ בָּתֵּיהֶן מוּתָּר. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָֽעְזָר. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִין. בְּקִיבּוֹלֶת. אֲבָל בִּשְׂכִיר יוֹם אָסוּר. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִין. בְּתָלוּשׁ מִן הַקַּרְקַע. אֲבָל בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע אָסוּר. בְּעִיר אֲחֶרֶת בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מוּתָּר. מָהוּ בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ. 13a בֵּין בְּתָלוּשׁ בֵּין בִּמְחוּבָּר. בֵּין בְּשָׂכִיר בֵּין בְּקִיבּוֹלֶת. אָמַר רִבִּי אִילָּא. בֵּין בְּתָלוּשׁ בֵּין בִּמְחוּבָּר. וּבִלְבַד בְּקִיבּוֹלֶת. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן בַּרְקָנָא בְשֵׁם רִבִּי אָחָא. בְּשַׁבָּת וּבְאֵבֶל וּבַעֲבוֹדָה זָרָה הֲלָכָה כְרִבִּי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר.
Pnei Moshe (non traduit)
תני. בתוספתא דע''ז בפ''ק שנוייה היא ג''כ בפ''ק דע''ז בהאי תלמודא בהלכה א' וגירסא דהכא עיקרית בהא דלקמן וברישא יש כאן חילוף התיבות והכי גריס לה בתוספתא ובהש''ס שם אומנין ישראל שהיו עושין אצל העכו''ם ביום אידן בתוך ביתו של ישראל מותר ובתוך ביתו של נכרי אסור. וטעמא דשכר יום אידן אסור כשהוא בביתו של עכו''ם משום דהעכו''ם אזיל ומודה לעכו''ם שישראל צריכין לאומנתו אבל בביתו של ישראל לא איכפת ליה. ולפי העתקת הגי' דהכא אדין שבת קאי וקיצר הש''ס ולא הביא דין דיום אידם כאן. ובדין דשבת איפכא הוא דהויא וכדגריס הכא:
אומנים עכו''ם וכו' בתוך ביתו של ישראל אסור ובתוך בתיהן מותר:
במה דברים אמורים בקיבולת. אם קיבל העכו''ם את כל המלאכה בקיבולת לשלם לו בעדה כך וכך בהא הוא דאמרו בבתיהן מותר אבל בשכיר יום אסור דמיחזי כשוכרו לעשות המלאכה ביום השבת:
בד''א. דבקבולת מותר בבית העכו''ם בתלוש מן הקרקע אבל במחובר לקרקע כלומר אם הוא לצורך מחובר לקרקע כגון שמסתת אבנים לשוקען בבנין אפילו בביתו של עכו''ם אסור:
בעיר אחרת. ואם היתה המלאכה בעיר אחרת שלא בעיר שהישראל דר בה בין כך ובין כך מותר וכדמפרש ואזיל דבין בתלוש וכו' דמכיון דבעיר אחרת הוא אפילו בשכירות ובמחובר מותר לפי שאינו ידוע שהמלאכה של הישראל היא:
אמר ר' אילא. דלא כך אני מפרש אלא האי בין כך ובין כך אסיפא בלחוד הוא דקאי דקאסר במחובר אפילו בקבולת ועלה קאמר דבעיר אחרת מותר בין בתלוש בין במחובר אבל בשכירות אפילו בעיר אחרת אסור:
בשבת. כדאמרן. וכן באבל כדמחלק דבבית האבל אסור ובבית אחר מותר ודוקא בקבולת וכו'. ובע''ז ג''כ לענין דמחלק בין קבולת ובין שכירות ובד''א בתלוש וכו' אבל לענין בית ישראל ובית העכו''ם איפכא הוא דהויא וכדתני בתוספתא דבביתו של ישראל מותר ובבית העכו''ם אסור:
אֵין מְשַׁלְּחִין אִיגְרוֹת בְּיַד גּוֹי לֹא בְעֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא בַחֲמִישִּׁי בַשַּׁבָּת. בֵּית שַׁמַּי אוֹסְרִין אֲפִילו בָרְבִיעִי. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. אָֽמְרוּ עָלָיו עַל רִבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן שֶׁלֹּא נִמְצָא כְתָבוֹ בְיַד גּוֹי מֵעוֹלָם.
Pnei Moshe (non traduit)
אמר רשב''ג וכו'. לפי דרכנו למדנו מדבריו שהלבנים קשים לכבס וכו' ולפיכך היה צריך שלשה ימים:
ושוין וכו'. ומפרש ר' שמואל וכו' טעמייהו דב''ש דמודו בהא לפי שכבר כל טיפה וטיפה נעקרה בתחלה והמשקין זבין מאליהן:
מהו ליגע. בשבת במשקה המושך מהן ופליגי ר' אחא ורבנן. דקסרין אליבא דר' יוסי ב''ח דר' אחא אמר דדרך בעיא הוה בעי לה ורבנן דקיסרין אמרין דפלוגתא היא דר' יוחנן אמר אסור ור' יוסי ב''ח שרי לה בהדיא ולא מספקא ליה:
מתניתא. אשכחן ברייתא דפליגא על ר' יוסי ב''ח דקתני בהדיא ושוין ב''ש וב''ה שלא יגע במושך מהן בשבת:
אין משלחין איגרות ביד עכו''ם וכו'. תוספתא היא במכילתין בפ' י''ד:
אֵין מַפְרִישִׂין לְיָם הַגָּדוֹל לֹא בְעֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא בַחֲמִישִּׁי בַשַּׁבָּת. בֵּית שַׁמַּי אוֹסְרִין אֲפִילו בָרְבִיעִי. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. אִם הָיָה דָבָר שֶׁלַּסַּכָּנָה. כְּגוֹן מִצּוֹר לְצַידָן. מוּתָּר.
Pnei Moshe (non traduit)
כגון מצור לצידון. כלומר אפילו בע''ש כמו שהיו מהלכין מצור לצידון שהוא מהלך יום אחד והולכין לשם יום השוק שהי' בע''ש והואיל ופורש בשביל דבר של סכנה שצריך הוא לילך ממקומו מותר:
אין מפרישין לים הגדול. בספינה:
לא בע''ש וכו'. מפני ששלשה ימים הראשונים צער הוא לו משום שינוי וסת ואין לו עונג שבת עד שיהא רגיל באויר הים ודוקא בימים אבל בשאר נהרות בריאות ועונג הוא לאדם:
אֵין מְקִיפִין עַל עִיר שֶׁלְּגוֹיִם פָּחוּת מִשְּׁלֹשָׁה יָמִים קוֹדֶם לַשַּׂבָּת. הָדָא דְתֵימַר בְּמִלְחֶמֶת הָרָשׁוּת. אֲבָל בְּמִלְחֶמֶת חוֹבָה אֲפִילוּ בַשַּׁבָּת. שֶׁכֵּן מָצִינוּ שֶׁלֹּא נִכְבְּשָׁה יְרֵיחוֹ אֶלָּא בַשַּׁבָּת. דִּכְתִיב כֹּ֥ה תַֽעֲשֶׂה֭ שֵׁ֥שֶׁת יָמִֽים: וּכְתִיב וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י תָּסוֹבּוּ אֶת הָעִ֖יר שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים. וּכְתִיב עַ֥ד רִדְתָּֽהּ. אֲפִילוּ בַשַּׁבָּת.
Pnei Moshe (non traduit)
אין מקיפין על עיר של עכו''ם. לכבוש אותה:
אבל במלחמת חובה. כמו מלחמת ז' עממין אפילו בשבת מותר שכן מצינו וכו'. כלומר מדכתיב בהציווי כה תעשה ששת ימים וביום השביעי תסבו את העיר שבע פעמים. וכתיב אח''כ ויסבו את העיר וגו' כה עשו ששת ימים ויהי ביום השביעי וישכימו וגו' והוה ליה למיכתב ויהי ממחרת ומדכתיב ביום השביעי ללמדנו שיום השביעי זה שבת היה:
וכתיב עד רדתה אפילו בשבת. האי במלחמת הרשות כתיב אלא דה''ק ובמלחמת הרשות נמי אם התחילו מקודם אין מפסיקין דכתיב עד רדתה אפילו בשבת:
משנה: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אֵין נוֹתְנִין עוֹרוֹת לָעַבְּדָן וְלֹא כֵלִים לְכוֹבֵס נָכְרִי אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ מִבְּעוֹד יוֹם. וּבְכוּלָּן בֵּית הִלֵּל מַתִּירִין עִם הַשָּׁמֶשׁ: אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל נוֹהֲגִין הָיוּ בֵּית אַבָּא שֶׁהָיוּ נוֹתְנִין כְּלֵי לָבָן שֶׁלָּהֶן לְכוֹבֵס נָכְרִי שְׁלשָׁה יָמִים קֹדֶם לַשַּׁבָּת. וְשָׁוִין אֵילּוּ וָאֵילּוּ שֶׁטּוֹעֲנִין בְּקוֹרוֹת בֵּית הַבַּד וּבְעִיגּוּלֵי הַגַּת:
Pnei Moshe (non traduit)
מתני' אין נותנין עורות לעבדן. למעבד עורות:
עם השמש. בעוד השמש על הארץ ובלבד שיצא העכו''ם מביתו של ישראל קודם שחשיכה כדפרישית במתני' דלעיל:
נוהגין היו בית אבא שהיו מחמירין על עצמן והיו נותנין כלי לבן שהוא קשה לכבס ג' ימים קודם לשבת ואין הלכה אלא כב''ה:
ושוין אלו ואלו. ב''ש וב''ה שטוענין הזיתים מקורת בית הבד וכן הענבים בעגולי הגת קודם לחשיכה ובהא מודו ב''ש שא''צ שיגמר מבע''י ומשום דכי נמי עביד להו בשבת ליכא הכא חיובא דחטאת לפי שאין דרך ליתן הקורה ע''ג הזיתים עד שטוחנין אותן תחלה ברחיים וכן הענבים דורכין אותן ברגל תחלה והמשקין זבין מאליהן והלכך לא גזור בהו ב''ש ונותנין אותן סמוך לחשיכה והן זבין והולכין כל השבת כולה:
מתני' אין צולין בשר בצל וביצה. ע''ג האש אלא כדי שיצולו מבעוד יום ויהיו ראויין לאכילה ואם נצלו כמאכל בן דרוסאי כבר ראויין הן לאכילה ואם נשארין הן אח''כ ע''ג האש בשבת כדי שיצילו הרבה מותר מפני שהן כדבר המצטמק ורע לו וליכא נמי למיחש שמא יחתה בגחלים שאם יעשה כן יחרוך וישרוף אותן יכל כה''ג אין חוששין לכך:
מתני' אין נותנין פת לתנור עם חשיכה. סמוך לחשיכה וכן החררה ע''ג גחלים אלא כדי שיקרומו כל פניה מבע''י:
ר' אליעזר אומר כדי שיקרום התחתון שלה. זהו תחתון המודבק בתנור ובהכי סגי והלכה כר''א:
הלכה: אֵין נוֹתְנִין עוֹרוֹת לָעַבְּדָן כול'. עַד אֵיכָן. ייָבֹא כְמַא דָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בְשֵׁם רִבִּי חוֹנִיָּא. עַד כְּדֵי הִילּוּךְ ד' מִיל. וָכָא נָתַן כֵּלָיו לַכּוֹבֵס נָכְרִי וּבָא וּמְצָאוֹ עוֹבֵד בּוֹ בַשַּׁבָּת אָסוּר. אָמַר רִבִּי יוּדָן. וְייֵמַר לֵיהּ דְּלָא יַעֲבִיד. אָמַר רִבִּי יוּדָן אָבוֹי דְרִבִּי מַתַּנְייָה. הָא דְתֵימַר בְּטוֹבַת הֲנָייָה. אֲבָל בַּשָּׂכִיר בַּעִיבִידְתֵּיהּ הוּא עֲסִיק.
Pnei Moshe (non traduit)
גמ' עד איכן. קאמרי ב''ש עד שיעשו מבע''י וכמה הוא השיעור וקאמר יבוא זה כהאי דאמר ר' יוחנן וכו' לעיל דשיעור עיבוד עורות עד כדי הילוך ד' מיל. וכה''ג איתמר נמי לקמן פ' ואלו עוברין גבי בצק החרש וכו' עד כדי הילוך ד' מיל:
וכא. כלומר והכא נמי כן לב''ש שצריך כדי ד' מיל מבע''י:
נתן כליו וכו'. ובא ומצאו עובד בו בשבת אסור להנות ממנו דיודע הוא שהמלאכה נעשית בשבת:
א''ר יודן ויימר לו דלא יעביד. יאמר להעכו''ם שיפסיק ולא יעשה עוד ואם לא ישמע לו לא איכפת ליה להישראל:
הא דתימר. שיש למחות בידו אם בטובת הנאה בלבד הוא שעושה להישראל אבל בשכיר עכו''ם א''צ למחות דבעבידתיה הוא עסוק ואדעתיה דנפשיה קא עביד:
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל נוֹהֲגִין הָיוּ בֵּית אַבָּא כול'. לֹא אָֽמְרוּ אֶלָּא לְבָנִים. הָא צְבוּעִין לֹא. לְפִי דַרְכֵּנוּ לָמַדְנוּ שֶׁהַלְּבָנִים קָשִׁין לְכַבֵּס יוֹתֵר מִן הַצְּבוּעִין.
Pnei Moshe (non traduit)
תני. בתוספתא דע''ז בפ''ק שנוייה היא ג''כ בפ''ק דע''ז בהאי תלמודא בהלכה א' וגירסא דהכא עיקרית בהא דלקמן וברישא יש כאן חילוף התיבות והכי גריס לה בתוספתא ובהש''ס שם אומנין ישראל שהיו עושין אצל העכו''ם ביום אידן בתוך ביתו של ישראל מותר ובתוך ביתו של נכרי אסור. וטעמא דשכר יום אידן אסור כשהוא בביתו של עכו''ם משום דהעכו''ם אזיל ומודה לעכו''ם שישראל צריכין לאומנתו אבל בביתו של ישראל לא איכפת ליה. ולפי העתקת הגי' דהכא אדין שבת קאי וקיצר הש''ס ולא הביא דין דיום אידם כאן. ובדין דשבת איפכא הוא דהויא וכדגריס הכא:
אומנים עכו''ם וכו' בתוך ביתו של ישראל אסור ובתוך בתיהן מותר:
במה דברים אמורים בקיבולת. אם קיבל העכו''ם את כל המלאכה בקיבולת לשלם לו בעדה כך וכך בהא הוא דאמרו בבתיהן מותר אבל בשכיר יום אסור דמיחזי כשוכרו לעשות המלאכה ביום השבת:
בד''א. דבקבולת מותר בבית העכו''ם בתלוש מן הקרקע אבל במחובר לקרקע כלומר אם הוא לצורך מחובר לקרקע כגון שמסתת אבנים לשוקען בבנין אפילו בביתו של עכו''ם אסור:
בעיר אחרת. ואם היתה המלאכה בעיר אחרת שלא בעיר שהישראל דר בה בין כך ובין כך מותר וכדמפרש ואזיל דבין בתלוש וכו' דמכיון דבעיר אחרת הוא אפילו בשכירות ובמחובר מותר לפי שאינו ידוע שהמלאכה של הישראל היא:
אמר ר' אילא. דלא כך אני מפרש אלא האי בין כך ובין כך אסיפא בלחוד הוא דקאי דקאסר במחובר אפילו בקבולת ועלה קאמר דבעיר אחרת מותר בין בתלוש בין במחובר אבל בשכירות אפילו בעיר אחרת אסור:
בשבת. כדאמרן. וכן באבל כדמחלק דבבית האבל אסור ובבית אחר מותר ודוקא בקבולת וכו'. ובע''ז ג''כ לענין דמחלק בין קבולת ובין שכירות ובד''א בתלוש וכו' אבל לענין בית ישראל ובית העכו''ם איפכא הוא דהויא וכדתני בתוספתא דבביתו של ישראל מותר ובבית העכו''ם אסור:
וְשָׁוְין כול'. רִבִּי שְׁמוּאֵל וְרִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. תְּרֵיהוֹן אָֽמְרִין. כְּבָר נֶעֶקְרָה כָל טִיפָּה וְטִיפָּה מִמְּקוֹמָהּ. רִבִּי אָחָא אָמַר. רִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִּי חֲנִינָא בָעֵי. מָהוּ לִיגַּע בַּמּוֹשֵׁךְ. רַבָּנִן דְּקַיְסָרִין אָֽמְרִין. אִיתְפַּלְּגוֹן רִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָה. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. אָסוּר. רִבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר. מוּתָּר. מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רִבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא. וְשָׁוִין שֶׁלֹּא יגַּע בַּמּוֹשֵׁךְ.
Pnei Moshe (non traduit)
אמר רשב''ג וכו'. לפי דרכנו למדנו מדבריו שהלבנים קשים לכבס וכו' ולפיכך היה צריך שלשה ימים:
ושוין וכו'. ומפרש ר' שמואל וכו' טעמייהו דב''ש דמודו בהא לפי שכבר כל טיפה וטיפה נעקרה בתחלה והמשקין זבין מאליהן:
מהו ליגע. בשבת במשקה המושך מהן ופליגי ר' אחא ורבנן. דקסרין אליבא דר' יוסי ב''ח דר' אחא אמר דדרך בעיא הוה בעי לה ורבנן דקיסרין אמרין דפלוגתא היא דר' יוחנן אמר אסור ור' יוסי ב''ח שרי לה בהדיא ולא מספקא ליה:
מתניתא. אשכחן ברייתא דפליגא על ר' יוסי ב''ח דקתני בהדיא ושוין ב''ש וב''ה שלא יגע במושך מהן בשבת:
אין משלחין איגרות ביד עכו''ם וכו'. תוספתא היא במכילתין בפ' י''ד:
משנה: אֵין צוֹלִין בָּשָׁר בָּצָל וּבֵיצָה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּצּוֹלוּ מִבְּעוֹד יוֹם. אֵין נוֹתְנִין אֶת הַפַּת לַתַּנּוּר עִם חֲשֵׁיכָה וְלֹא חֲרָרָה עַל גַּבֵּי גֶחָלִים אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּקְרְמוּ פָנֶיהָ. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר כְּדֵי שֶׁיִּקְרוֹם הַתַּחְתּוֹן שֶׁלָּהּ:
Pnei Moshe (non traduit)
מתני' אין נותנין עורות לעבדן. למעבד עורות:
עם השמש. בעוד השמש על הארץ ובלבד שיצא העכו''ם מביתו של ישראל קודם שחשיכה כדפרישית במתני' דלעיל:
נוהגין היו בית אבא שהיו מחמירין על עצמן והיו נותנין כלי לבן שהוא קשה לכבס ג' ימים קודם לשבת ואין הלכה אלא כב''ה:
ושוין אלו ואלו. ב''ש וב''ה שטוענין הזיתים מקורת בית הבד וכן הענבים בעגולי הגת קודם לחשיכה ובהא מודו ב''ש שא''צ שיגמר מבע''י ומשום דכי נמי עביד להו בשבת ליכא הכא חיובא דחטאת לפי שאין דרך ליתן הקורה ע''ג הזיתים עד שטוחנין אותן תחלה ברחיים וכן הענבים דורכין אותן ברגל תחלה והמשקין זבין מאליהן והלכך לא גזור בהו ב''ש ונותנין אותן סמוך לחשיכה והן זבין והולכין כל השבת כולה:
מתני' אין צולין בשר בצל וביצה. ע''ג האש אלא כדי שיצולו מבעוד יום ויהיו ראויין לאכילה ואם נצלו כמאכל בן דרוסאי כבר ראויין הן לאכילה ואם נשארין הן אח''כ ע''ג האש בשבת כדי שיצילו הרבה מותר מפני שהן כדבר המצטמק ורע לו וליכא נמי למיחש שמא יחתה בגחלים שאם יעשה כן יחרוך וישרוף אותן יכל כה''ג אין חוששין לכך:
מתני' אין נותנין פת לתנור עם חשיכה. סמוך לחשיכה וכן החררה ע''ג גחלים אלא כדי שיקרומו כל פניה מבע''י:
ר' אליעזר אומר כדי שיקרום התחתון שלה. זהו תחתון המודבק בתנור ובהכי סגי והלכה כר''א:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source